#3

פרספקטיבה אוגוסט 2020

5 אחה״צ

לב העיר, תל אביב.

יפתח אופיר

השמש עדיין בשמיים. מטגנת אותי עמוקות, כאן, במקום בו ה״סוג-של-מדבר״ פוגש את החוף.

 

מדווש לי הביתה.

 

בדיוק קיפלתי את העצמי ממשרד העריכה של חבר גרמני-שוודי באיזור הלא כל כך סימפטי של תל אביב, איפה שלרחובות יש שמות שדבק להן מיתוג שלילי ביותר, ומסוממים מתנועעים להם בחופשי, מלחכים כימיקלים דמויי-הרואין. 

 

אני מזיע את נשמתי, כל כך קרוב לבית, כפסיעה מהעירייה.               

 

ישר באבן גבירול

 

שמאלה בפרישמן

 

ואז

 

קפיצה מתוזמנת מהאופניים בפינת פרישמן-לכיש, בgus מארק מאנסון חוזר ומטיח בי את משנתו בספרו: ״הכל חרא - ספר על תקווה״ (תרגום חפשי) דרך אוזניות הבלוטות׳ העכשוויות שלי. 

 

סיבוב מפתח. מנעול פלדת חומה הגנרית. מיד מוציא קול צווחתי, מפגר וילדותי לכיוון אהבתי החייכנית, הפרוותית, קשקשנית שהצטרפה אל דירתינו התלאביבית לעייפה מאז שהוחזרתי נגד התכנון ממנהטן, כשקרסה אל תוך עצמה…

 

טוקיו!

 

רואה אוסטרלית, לבנה אפרפרית, עם בורדר וכנעני, סתפם ככה בשביל המיקס,  לפחות זה מה שאמרו לנו באימוץ - ומה אני מבין בכלבים?

 

היא משמיטה לסתות בלובן המתאפר שלה. עיני מסקרה מנצנצות. באפליקציית האימוץ רבבות שלחו לבבות ולבטח עשרות חיכו בתורות  - אבל רק אנחנו זכינו. ככה בעצם אתה מבין שזכית. נשארת רק אתה. חשבתי שלא יהיה צ׳אנס, כי כל מה שקשור למזל הוא ממני והלאה. הבנתי את העולם הזה נחשפת לכל.

 

יודרים,

 

קומה ראשונה,

 

משום מה רק הקומה הזאת לוטה בחשכה - כל הקומות  ממעל וכמובן פתח הבניין מוארים.

 

מבעד לדלת הזכוכית עם המנעול שמשקר, והיא טסה.

 

״טוקיו!״

 

לא מקשיבה. או שכן ומתעלמת. היא תיכף מתפוצצת. דוהרת לסוף שביל הבניין וימינה לכיוון הרחוב  - במקום הקבוע שלה, היא לא תשתין על שביל ביתה - יש לה סטנדרטים , לכלבה. 

 

שולק את הרצועה עליה בעודה משתחררת מעול השלפוחית

 

ומזיע. מזיע - כן, מזיע. 76% לחות. מזיע ומקלל ושוב מזיע. שימותו כולם. חולים על חליפות יפות וביגדי חורף ומזיע. אין טעם במקלחות, צריך לקחת את זה כמו גבר. יש שמזיעים יותר יש שמזיעים פחות - תוניסאי, סורי, פרסי לא עוזר, גם לא בכאילו, ואני מזיע בחזירות כשרה כל עוד ממשיך לנו הטיול הקטן שלנו.

 

גורה קטנה שלי, ולא מפסיקה לפשפש ולחפש אוכל. החום מהפנט את עצי הפיקוס הפזורים ברחבי העיר. אי שפ בשנות העשרים של המאה העשרים… עשרים… עשרים… עשרים עשרים, ייבאו אותם מדרום אסיה. עצי ירוק עד כבירים יאמר לזכותם - אבל מי תיאר לעצמו שבשנות השמונים, צרעות מהגרות הגיעו הנה והפרו את הענקים הירוקים, וכעת ארבע פעמים בשנה הם פולטים את פירותם על המדרכה. נדבר לסוליותינו, וצובע את האספלט בשחור אדמדם עם זיק של צהוב. הכלבים משתגעים על זה. ואני עוצר בעדה על ארבעה חמישה צעדים.

 

דבר אחד כן למדתי מילדתי המאומצת: בואנה הייתי מניאק לא קטן, כל זמן שגרתי כאן בבניין הזה , לפני בואה. עכשיו אני מכיר לא פחות מתריסר כלבים ובעליהם רק מהאינטראקציות הכלביות שלי.

 

זו קהילה.

משהו לשבור איתו את הקרח.

וממגנט בנות…

 

מעל הכל זה הראה לי בדיוק איזה דבל של ילד אני הייתי.

 

אני עדיין. אני הייתי!

ועכשיו כל יום מתרחק אט אט מלהיות!

להשמר לעצמי… לדבר רק עם אנשים שאני מכיר  - וכל החרא הזה.

 

איזה זבל.

 

הדר למשל. יפיפיה בלונדינית, הרואין-שיק, עפופה בקול תל אביבי, מכוונת רועה אוסטרלי מעורב בצבעי חום לבן 

 

...שלפעמים עונה לשם ״לוגאן״.

 

הא ודא! מה קורה ומה העניינים - אנשים שאתה מקבל פיסות מהחיים שלהם שנכנסות רק בשלוש- ארבע דקות של טיול משותף. בחיים לא ראיתי אותה בכלל והיא סוחבת כלב בדוגל שלי. ריספקט.

 

אומרים יפה שלום וממשיכים בחום הגיהינום.

 

אולי איזה בעלים של כלב מבקש ממך שקית כי שכח - ואתה נותן לו באקט של ג׳נטלמניות מרקיע שחקים. בום! חבר לחיים.

 

החום גובר - טיף טיף טף. טיף טיף טף. מהכל בכל. נסה לשכוח- ותמשיך לשחות.

 

אולי פתאום אתה צריך שקית כי הופס, נתת את שלך. עוד חבר ככה מהאויר. מהמים. מהמים שבאויר. אתה הג׳ורדן של ״לעשות חברים חדשים״ והכל אודות טוקיו. בדיוק כשחשבנו שהעולם ירד לטמיון. בדיוק כשחשבנו שהכל חרא. 

 

יפיפיה.

 

אנירואה אנשים עם כלבים. בכמויות.אם פתאום נפקחו עיני בגלל כלב - מה יקרה כשיוולד לי ילד. אביגדור או קהלת.

 

יאללהההה. זאת בעיה של יפתח העתידי.

 

עושים עוד סיבובונצ׳יקון, ככה שלא נשאיר ספק.

 

עשינו פיפי. לא היה קקי. חפיף! חזרה לשביל, דלת כוכית, גרם מדרגות אפל וחשוך, סיבוב מפתח ושוב בבית, ספה ירוקה, שטיח סגול, ובלטות ישראליות להחריד. שונא את הבלטות האלה. בלוקים 40 על 40 של בייג׳ עם תפזורת אבנים משוייפת. וככה זה בכל בית בישראל שנבנה בין 1950 ו1998 ושעליהם טוקיו אוהבת להתקרר.

 

ואולי גם להסוות את עצמה.

 

מזגן פועל. מאוור לחיזוק, ואני נכנס למקלחת בפעם השלישית היום.

 

חם לי. עדיין חם לי.

IFTACH JEPHTHAH OPHIR is a leading Israeli actor, writer and director. He works for Israel’s Rep Theatres, which include The Cameri Theatre, Habima, Haifa and Herzelia Ensemble as well as independent theatres Tmuna and Tzavta. Internationally he has appeared on stages in Edinburgh, Stockholm, Shanghai, New York, Bucharest, Tbilisi and Amsterdam. He is on the Israeli Actors Committee and writes for both stage and screen. He lives in Tel Aviv.

​(Image credit: Tokyo by Iftach Ophir, 2020)

  • Facebook
  • Twitter
  • Instagram

© the signal house 2020